דין תורה מול מנהג הקהילה
החוק המקראי עצמו אינו מצווה במפורש על נשים לכסות את ראשן. המשנה (כתובות) מציינת כי גילוי ראש האשה נחשב לעבירה על ״דת יהודית״. לא על דין תורה גופו, אלא על נורמות הצניעות שהקהילה קבעה לעצמה במהלך הדורות. ההבחנה חשובה: סטנדרט חברתי דתי שהתגבש עם הזמן, לא ציווי מפורש מן התורה.
השיער ומושג הצניעות
הסוגיה אינה נעוצה דווקא במניעת משיכה לגברים אחרים. הגמרא (ברכות כ״ד ע״א) מגדירה את שיער האשה כ״ערווה״, כדבר שיש בו כוח לעורר מחשבות של חשק. הגדרה הלכתית זו עומדת בבסיס מנהג כיסוי הראש. לא הסתרה מתוך בושה, אלא הכרה בכוחו של השיער.
שיטות כיסוי מגוונות
בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא כל הנשים הדתיות הנשואות מגלחות את ראשן או מכסות אותו באותה דרך. הגיוון רב ומפתיע:
- מטפחת מלאה — המכסה את כל השיער
- כיסוי חלקי — המשאיר רוחב שתי אצבעות של שיער גלוי בחזית
- כובע — בסגנונות שונים ומשתנים
- פאה נוכרית — הנראית כשיער טבעי
- שילוב כיסויים — בקהילות חסידיות מסוימות נוהגות הנשים לחבוש מטפחת או כובע מעל הפאה, כשכבת צניעות נוספת
הבדלים בין זרמים וקהילות
הגישה לפאות נוכריות חושפת שסע עמוק בין קהילות שונות. רבני הקהילות הספרדיות והדתיות לאומיות רואים בפאה כיסוי שאינו צנוע דיו, שהרי היא נראית כשיער טבעי ומפספסת את כל מטרת הכיסוי. הם מעדיפים מטפחת או כובע. מנגד, הרבי מלובביץ׳ עודד את נשות חב״ד לחבוש דווקא פאה, מתוך ההיגיון שפאה מבטיחה כיסוי מלא ועקבי בכל עת.
הבדל תיאולוגי מכיסוי ראש הגבר
כאן מתגלה הבדל יסודי. כיסוי ראש הגבר קשור ליראת שמים. תזכורת מתמדת שמשהו גדול יותר נמצא מעליו. אצל נשים, כיסוי הראש אינו ממלא תפקיד זה כלל. נשים נחשבות ל**״שותפות לבורא״**, שותפות פעילות ביצירה. תחושת הקדושה אצלן אינה זקוקה לתזכורת חיצונית.
יתרה מזו, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. לא כקולא או כזלזול, אלא מתוך ההכרה שתפקידיהן חשובים מכדי להפסיקם בשביל תזכורות ליראת שמים שבניגוד לגברים אינן נחוצות להן.
גם לכם יש שאלה?
שאלו את הרבה גבאי