מהן המסורות היהודיות מרוקאיות?

מורשת של יופי ומסירות

אני נושאת את מרוקו בעצמות. הניגונים, המאכלים. אלה לא נושאים אקדמיים בשבילי. אלה אוויר הילדות שלי, קולם של סבי וסבתי, טעמם של חגים שמשתרעים לאחור מאות שנים דרך פאס, מראקש, קזבלנקה ומקנס.

יהודים חיו במרוקו למעלה מאלפיים שנה — יש שמתארכים את הנוכחות היהודית שם לחורבן בית ראשון, 586 לפנה״ס. בשיאה, באמצע המאה ה-20, מנתה הקהילה כ-300,000 נפש. כיום רוב יהודי מרוקו חיים בישראל, צרפת, קנדה וארצות הברית, אבל המסורות חיות ובועטות.

מימונה: החגיגה שאחרי פסח

המנהג המרוקאי יהודי המפורסם ביותר הוא כנראה המימונה — החגיגה שמתחילה מיד עם צאת פסח. ברגע שפסח נגמר, משפחות יהודיות מרוקאיות פותחות את דלתותיהן לרווחה ועורכות שולחנות מפוארים הגדושים מתיקה, מאפים וסמלי שפע: מופלטה (קרפים דקיקים וחמאתיים), קעריות חמאה ודבש, תמרים, אגוזים, מרציפן וקמח ושמרים טריים — המסמלים את החזרה ללחם חמץ.

המימונה עניינה שפע, הכנסת אורחים ומתיקותה של החירות. שכנים מבקרים בבתים זה של זה — בעבר, שכנים מוסלמים היו מביאים קמח וחמאה למשפחות יהודיות, והערב היה חגיגה של רצון טוב בין דתי. בישראל, המימונה הפכה לחג לאומי שכל יהודי — מכל עדה — מאמצים, ולעיתים קרובות נחגגת במסיבות ענק בשטחים פתוחים ובפיקניקים.

מקור המילה ״מימונה״ שנוי במחלוקת. יש הקושרים אותה למילה העברית אמונה, אחרים לאביו של הרמב״ם, רבי מימון בן יוסף, ויש הקושרים אותה למילה הערבית שמשמעותה מזל.

טקס החינה

טקס החינה נערך בימים שלפני החתונה, וזה אחד הטקסים הכי יפים ליד. הכלה (ולעיתים גם החתן) מעוטרת בדוגמאות חינה מורכבות על כפות הידיים והרגליים, המסמלות פוריות, הגנה ושמחה. הכלה לובשת לעיתים קרובות שמלה מרוקאית מסורתית — הכסווה אל-כבירה (השמלה הגדולה) — שמלת קטיפה מפוארת הרקומה בחוטי זהב, שמשקלה יכול להגיע לקילוגרמים רבים, ולעיתים עוברת מדור לדור.

ערב החינה מלא מוזיקה, שירה, ריקודים והגשת ממתקים מסורתיים. זקני המשפחה מניחים את החינה, ואורחים לעיתים קרובות מקבלים עיטור על כפות ידיהם גם הם. אין מדובר בקישוט גרידא. זהו טקס מעבר, המסמן את מעברה של הכלה משלב חיים אחד לאחר.

בעבודתי שלי, סייעתי לזוגות לשלב טקסי חינה בחגיגות החתונה שלהם, בין אם הם מגיעים ממשפחות מרוקאיות ובין אם פשוט נמשכים ליופי ולכוונת המסורת.

פיוט: אמנות השירה הליטורגית

הקהילות היהודיות מרוקאיות ידועות במסורת הפיוט — שירה ליטורגית מולחנת. לא מזמורים פשוטים: יצירות שיריות מורכבות, רבות מימי הביניים, שמשלבות דימויים מקראיים, מיסטיקה ורגש.

בין הפייטנים הגדולים שמושרים בבתי כנסת מרוקאיים ניתן למנות את רבי דוד בן חסין (המאות ה-17–18), שיצירותיו עדיין מהדהדות בקהילות מרוקאיות ברחבי העולם, ואת רבי שלמה אבן גבירול (ספרד, המאה ה-11), שפיוטיו נכנסו לליטורגיה הספרדית כולה והשפיעו הן על המסורת היהודית והן על הספרות הספרדית הכללית.

הפיוט מושר בשולחן השבת, בחגיגות החגים, בהילולות ובאירועי מחזור החיים. הניגונים שואבים ממערכת המקאם המשותפת למוזיקה הצפון אפריקאית והמזרח תיכונית — צלילים שונים לגמרי מהמוזיקה הליטורגית האשכנזית.

בשנים האחרונות חלה תחיית פיוט בישראל ומעבר לה — פסטיבלים, הקלטות, סדנאות. אלה השירים שגדלתי עליהם, והידיעה שהם ימשיכו מעניקה לי שמחה.

אוכל כמעשה קדושה

המטבח היהודי מרוקאי בלתי נפרד מקיום המצוות. לכל חג המאכלים המיוחדים שלו:

• דפינה (נקראת גם סח׳ינה): תבשיל השבת, המתבשל לאט מצהריי יום שישי, ובו בשר, תפוחי אדמה, חומוס, ביצים וחיטה, מתובל בכמון, כורכום וקינמון
• קוסקוס: מוגש לעיתים קרובות בערבי שבת, עם מרק ירקות מעליו, ולעיתים ממותק בבצל מקורמל וצימוקים לרגל אירועים חגיגיים
• פסטייה: מאפה שכבות של בשר (במקור יונים, כיום לרוב עוף), שקדים וקינמון, שלעיתים מוכן לחגים
• ספינג׳: סופגניות מרוקאיות, המוגשות בחנוכה ובמימונה
• מרציפן וממתקים על בסיס שקדים: נוכחים כמעט בכל חגיגה

אוכל במסורת שלנו הוא אף פעם לא סתם דלק. הוא הכנסת אורחים ומעשה אהבה. המתכונים של סבתי נושאים בתוכם יותר תיאולוגיה מספרים רבים.

מנהגי בית הכנסת

לבתי הכנסת המרוקאיים מנהגים ייחודיים. ספרי התורה מאוחסנים בנרתיקים מעוטרים מעץ או מתכת הנקראים תיק (ברבים: תיקים), העומדים זקופים ולא שוכבים כמו בבתי כנסת אשכנזיים. התורה נקראת כשהספר עומד בתיקו — מנהג שמפתיע יהודים אשכנזיים רבים כשהם נתקלים בו לראשונה.

ניגוני התפילה עוקבים אחר מסורות מרוקאיות ספציפיות, השונות מקהילות ספרדיות אחרות. בעל התפילה חוזן לעיתים בסגנון קולי נלהב ומעוטר שיכול להביא מאזינים לדמעות. הקהילה משתתפת בקול רם — תפילות מרוקאיות אינן הופעות שצופים בהן, אלא שיחות עם הקדוש ברוך הוא שבהן לכולם יש קול.

הילולה: חגיגת הצדיקים

יהודי מרוקו שומרים על מסורת חזקה של הילולא — חגיגות לציון יום פטירתם של רבנים וצדיקים גדולים. המפורסמת ביותר היא ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר, אך קהילות מרוקאיות חוגגות עשרות צדיקים מקומיים בעליות לרגל, שירה, סעודות והדלקת נרות. חגיגות אלה משקפות את הקשר העמוק של יהדות מרוקו למיסטיקה ולאמונה שהצדיקים ממשיכים להשתדל עבור החיים.

מסורת חיה

מסורות יהדות מרוקו אינן מוצגי מוזיאון. הן חיות. בחגיגות המימונה של תל אביב, בטקסי החינה של סן פרנסיסקו, בניגוני הפיוט המהדהדים בסלונים ובבתי כנסת בכל מקום שבו התיישבו יהודי מרוקו. כרבה הראשונה ממוצא מרוקאי, אני נושאת אחריות מיוחדת ושמחה מיוחדת בהעברת המסורות הללו. הן מתנה. ומתנות נועדו להיות משותפות.