סיפור יציאת מצרים מספר על מסע של עם שלם לחירות. אבל כמה מן הפרטים החשובים ביותר חסרים בכתוב. חכמינו מילאו את החללים במדרשים שחושפים מה מסתתר מתחת לפני השטח.
כשבני ישראל הנמלטים ממצרים הגיעו לים סוף, נדמה היה לרגע שההשגחה העליונה נטשה אותם. הים לפניהם, מצרים מאחוריהם. ופחד כבד מילא את ליבם.
האינסטינקט הטבעי היה לפנות אל משה, ומשה פנה אל הקב״ה. אלא שתשובת הקב״ה היתה מפתיעה: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!״ ואז הוסיף: ״ובני ישראל יבואו בתוך הים ביבשה״ (שמות יד, טו–טז).
חכמינו התקשו בסתירה הזו: אם הם נכנסים לתוך הים — איך הם הולכים ביבשה? ואם הם ביבשה — מה פירוש ״בתוך הים״? התשובה שלהם מכילה מדרש עוצמתי: לפי חז״ל, הים לא נקרע לבני ישראל עד שנכנסו לתוכו ממש — עד שהמים הגיעו לחוטמם. זהו מיצוי מוחלט של המאמץ האנושי. מעבר לנקודה הזו כבר אי אפשר לנשום.
ביהדות, היחסים עם הבורא אינם קבלה פסיבית. הם ברית. מחויבות הדדית. אתה עושה את שלך, והקב״ה עושה את שלו.
מי נכנס ראשון?
אחרי שבני ישראל ניגשו לים, הכתוב שותק. מה קרה שם בדיוק? כאן נחלקו חכמינו.
רבי מאיר (המאה השנייה) מתאר את השבטים מתווכחים בלהט מי ייכנס ראשון: ״זה אומר אני יורד לים תחילה, וזה אומר אני יורד לים תחילה.״ בעוד כולם מתווכחים, שבט בנימין קפץ פנימה. מתוך רצון לזכות בכבוד הזה.
רבי יהודה (גם הוא מהמאה השנייה) מספר גרסה הפוכה לגמרי. השבטים גילו דווקא היסוס: ״זה אומר אין אני יורד תחילה, וזה אומר אין אני יורד תחילה!״ בזמן שכולם עמדו ופחדו, נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הגלים.
נחשון בן עמינדב
נחשון, נשיא שבט יהודה וגיסו של אהרן הכהן, נתן לאמונה שלו להוביל אותו. הוא הראה לבני ישראל ולקב״ה גם יחד מה יכול לעשות אדם שיש לו אומץ של שכנוע אמיתי. הגבורה שלו השפיעה על כולם — ובעקבותיו, הים נקרע.
גיבורים יוזמים
שלושת אלפים וחמש מאות שנה מאוחר יותר, ההיסטוריה היהודית מלאה באנשים כאלה. דוד מול גוליית. מתתיהו ובניו. רבי עקיבא. חנה סנש שצנחה לתוך הונגריה הנאצית, שרנסקי שעמד מול ברית המועצות.
ומה לגבינו?
בפסח הזה, קחו מן הסיפורים האלה משהו לחיי היומיום. עשייה ישירה. כשאנחנו עושים את שלנו, הקב״ה עושה את שלו.
חג כשר ושמח! — הרבה ציפי גבאי